תערוכת יחיד בגלריה לאמנות בגבעת חיים איחוד
יולי 2011 | תמוז-אב תשע"א
על התערוכה | חנוש מורג, אוצרת התערוכה, גלריה לאמנות גבעת חיים איחוד:
קיץ 2005 היה קיץ קשה עבור רבים מן העם הזה וכאן, במקום הקטן שבו אני חיה עולם כמנהגו נהג. את שעות הערב העברנו מול המרקע, והקולות והמראות עברו לידנו. באותו קיץ עבדתי ביחד עם האמנית על הוצאת ספר זכרון, אותו עיצבה. הזמנים ההם היו קשים עבורה ועבור חבריה ומשפחות רבות שהזדהו עם מפוני גוש קטיף, ותמכו בהם בשעה ההיא. לכאב ההוא, שלא שכך גם היום, היא נותנת ביטוי בעבודות נוקבות בתערוכה "מדרש שבר". הכל צועק מתוך הדימויים האמנותיים ומן הדימויים הכתובים - השבר האישי, הלאומי, ה"מגזרי", האמוני. לאה משתמשת בטקסטים טעונים בקרב החברה ממנה באה כדי להביא את השבר הנחווה בכל עומקו ומשמעותו, לעיתים בשימוש לא שגרתי, לעתים כפראפראזה, או בהקשר שונה מהמקובל - ציני או מר. נדמה, וזו לא תהיה מילה גסה לומר זאת כך, האמנות איננה מגוייסת אלא היא מתגייסת ככלי טיפולי לרכך, להבין, לעכל את השבר הגדול. האמנות של לאה - וכך אנו מתייחסים לתערוכתה הנוכחית - באה ליצור גשר לא רק בינה לבין עולמה המסוכסך, אלא גם בין המעגלים השונים של החברה, וגם בתוכם. האיחוי והריפוי יבואו בעקבות האפשרות להציף מחדש את הכאב, לתת לו להיות נוכח בחיינו, באמנות כמו בחיים.
ב"ה ו' באב תשס"ה 2005 אני חייבת לזכור את זה. חייבת. כשאגיע הביתה (אם חמדת לא תתעורר בינתיים) לא אחזור לישון אלא אשב לכתוב. לא שזה כל כך חשוב, וממילא התייאשתי כבר, ויוסי יגיד לי שוב "בשביל מה את מקשיבה לזה? בשביל מה?” באמת, בשביל מה? גם הבוקר קמתי בקושי להסיע את יוסי לרכבת. בחזור אני כבר חייבת לנהוג. אני משתדלת להתעורר. הלילות והימים קשים. חופש גדול. חם. לח. לא יצאנו לנופש משפחתי כי כל ימי החופשה נתרמו להפגנות נגד העקירה מהגוש. וגם אין חשק. כמו במלחמה אנחנו ניגשים כל רגע לאינטרנט, להתעדכן. אולי אפשר לעזור במשהו. תהילים. תהילים תמיד טוב. וגם סתם ככה לנסות לדבר עם אלוהים. הוא יכול הכל. מה הוא רוצה מאתנו? אני חושבת שזו גזירה שמגיעה לנו. אסור אסור אסור לקטרג על עם ישראל. אבל הכל כל כך מושחת. כל כך מנוכר. מה יהיה? בשבת יוסי הקריא לנו מירמיהו: “שריך סוררים וחברי גנבים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"... עם קשה אנחנו. האם אנחנו עדיין עם? אחד? רעיה אמרה שרחל נסעה לגוש לעזור לבת שלה לארוז. רק את הדברים החשובים. מה הייתי אורזת? בטח אלבומי תמונות של הילדים. ומהחתונה. בטח כמה ספרים שאני אוהבת. אולי את עבודות הקרמיקה שירדן ושקד הכינו בחוג של יפעת. ואת כל הפתקים המשפחתיים. אולי הייתי שולחת הכל לסבא וסבתא שלי בפתח תקווה שישמרו אצלם. הם יצאו מאושוויץ. הם ידעו לשמור לי על הדברים. כל כך הצטערתי שסבתא שלי אמרה לי שעולה לה הלחץ דם כשהיא רואה עכשיו טלוויזיה. “בהונגריה אמרו לנו תמיד שהיהודים עצלנים. והנה תראי את כל היופי הזה – את החממות, הפירות, הפרחים. איך אפשר להרוס את הכל?” “זה הסוף שלנו" אני אומרת לה, ומקווה שהיא לא נזכרת באותן מילים בדיוק שאמא שלה, שלי יש את השם שלה, אמרה לה בערב שבת ההוא, כשהגיעו לשם ברכבת. והיא אומרת לי: “תחכי, תחכי, לא להתייאש". חבל לי שהיא צריכה לנחם אותי. בקיצור, בעצם רציתי לספר שבדרך חזרה מתחנת הרכבת בחדרה, פתחתי רדיו, כדי להתעורר. התחילו החדשות של שבע בבוקר, עם המנגינה הדרמטית, המפחידה קצת הזו. בטח יגידו משהו על המצב. שני ילדים עליזים ומרוצים מעצמם מספרים בחדווה על תחרות ריקודים לפי מחשב שצריך לרקוד לפי החיצים כמה שיותר מהר או משהו כזה שתתקיים (בלי אם ירצה ה') היום בלב דיזנגוף בתל אביב. הם מזמינים את כולנו. יהיה סבבה! בוקר טוב ישראל! מעניין שבדיוק חשבתי על החבר'ה של יובל ויעל בתל קטיפא. כאילו לא מספיק קשה החופש הגדול והלחות, צריך עוד להסביר לילדים איך זה שעוד שלושה ימים יבואו חיילים ושוטרים (שלנו, כן) וירצו לגרש אותנו מהבית. לאן הולכים? - קודם כל אנחנו לא הולכים לשום מקום. - טוב. ואחר כך? לאן הולכים? - לא הולכים. ואחרי זה? - בעזרת ה'. ואחרי אחרי זה? זאת אומרת, איפה, נגיד, אני עולה לכתה א'? אני במקומם בטוח הייתי יורדת מהארץ. לא מתגייסת לצבא. לא בוכה בהתקווה. אני כבר לא אוהבת אתכם. בלונדון היאוש יותר נוח. ולפי התגובות באינטרנט שאני מקפידה לקרוא כי אולי זו רוח העם – גם אתם בעצם לא אוהבים אותי. בבני עקיבא אמרו לנו שאנחנו גשר. יופי. עכשיו דורכים עלינו. למה לא? שיגידו שאנחנו פושעים. פנאטים. ימין קיצוני. אני במדי צה"ל חשבתי שאני עושה קידוש ה'. חרא. אולי טעינו? חיינו באשליה. גן עדן של שוטים מתלהבים שרצו נורא קצת אהבת אחים. כולם ביחד. והנה החדשות מפי גולן יוכפז. בעצרת תפילה בכותל המערבי השתתפו 50,000 חרדים. חרדים! שמעתם? אני מתחילה לדבר אל עצמי בקול. מה קורה פה< בעצמכם תסתכלו בתמונות ותראו שהיו שם 200 אלף לפחות. למה אתם משקרים? מה האינטרס שלכם? אתם כבר לא יכולים לא לשקר? אתם כבר לא יכולים פשוט לומר את האמת? האמת?? למה? אני נעלבת שוב. שוב שוב שוב. התאמצנו לבוא. התגלגלנו בכבישים, בפקקים. עם כל הילדים. חמדת צרחה (היא רוצה לינוק). רוני בת ציון תופסת את העגלה כי הרגליים שלה כואבות. צריך להניק את חמדת בלי שכל הצדיקים מסביב יראו לי. יהודה רוצה צ'יטוס. ירדן ושקד הולכות יפה. כבר כמעט נערות. החולצות שלהן כתומות. אנחנו מכבסים אותן כל יום. לפחות תגידו את האמת. 50 אלף איש? מה יוצא לכם מזה? וחרדים? אנחנו לא חרדים. בעצם אנחנו מאד מאד חרדים. חרדים ממה שהולך להיות פה וממה שכבר. ירדן אומרת שאיך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נגד משהו ולאף אחד זה לא מזיז. סתם שאלה. - מצאת לך את מי לשאול. האמא הקטנה שלך לא מבינה כלום. יונית חושבת שהכל בגלל שאנחנו רעים אחד לשני. לא עושים מספיק חסד. חושבים כל אחד רק על הדשא שלו. יכול להיות. דווקא בכפר מיימון בשלושה ימים ההם, היו המון אנשים טובים שחושבים על עוד דברים. שמעתי שאנשים ש"התארחו" אצל משפחות בכפר מימון שלא הסכימו לקבל כסף תמורת כל האוכל שבישלו וחילקו כל הימים – עשו להם "זיכוי" במכולת. אבל טוב, מה אנחנו יודעים. בטוח שאף אחד מהחברים של גולן יוכפז לא מעיר לו על הטעות או אי ההבנה שנפלה. חרדים? פליטת פה חיננית. מילא. גלי צה"ל. אולי הוא רצה לעודד את צה"ל שלא יבהלו מהמשימה הלאומית. סך הכל איזה 50 אלף חרדים משיחיים פנאטים לובשי שחורים. כדאי לפנות אותם טוב טוב ובלי הנחות. משימה לאומי, אלק. אולי תעצבו למשימה הלאומית לוגו וסלוגן, אפשר גם הימנון המשימה וגם דגלים יפים. זה יכול להיות משהו ש"ידבר" עם הסלוגן בגלי צה"ל. התנתקות 2005. מנגינה קצבית. מתח באוויר. - הנה הוא מביא גם את שרון. מה הוא אומר? שהסתה זה דבר חמור מאד. חמור מאד. והנשיא מבקש סליחה מאנשי גוש קטיף שנדרשים להיות מגורשים מבתיהם בהם חיו 30 שנה. “יא נקניק!” אני אומרת בקול של ערסים (רק האוטו שומע) למה לא אמרת קודם? פחדת לאבד את משכן נשיאי ישראל? את הגננים? את המשרתים? לעזאזל. כאילו גזירת גורל. אי אפשר לעשות כלום. “הנחתם בטבעת המלך אין להשיב". לא מאמינה שזה קורה. לא מאמינה. אנחנו לא מבינים כלום ולא עושים חשבונו של אלוקים. אבל בא לי לחשוב קצת כמו ילדה. התאמצנו כל כך. התפללנו כל כך. רצינו כל כך. קיווינו לך כל כך. נפשנו חיכתה לה'. תהיה פייר. תראה לכולם מה זה. תראה! שנהיה גאים בך. שנהיה קצת מבסוטים. מה יש? אני שרה פסוקים מ"איכה". המנגינה הזו. אין כמותה. מי המציא אותה. טעמים אדירים. ואחר כך מתפילת יום הכיפורים. אשמנו בגדנו גזלנו – אה הייאיי יאי אה איי אה יאי. דברנו דופי. העווינו. הרשענו. זדנו. חמסנו. מילים עם קצב. כמו פעימות לב,
כרזות בהדפסת צבע | 50*70
סוכת רחמים | מיצב
התקווה | וידאו ארט
על "מדרש שבר" | לאה מרמורשטיין-ירחי
בקיץ ההוא, לפני שש שנים, נשבר משהו בתוכי. עם הילדים הגענו לכל ההפגנות, ישנו על הכבישים, כאבנו, בכינו, התאבלנו, התפללנו. אמרנו המון ספרי תהילים. העלבון היה כבד מנשוא. ההרגשה הנוראה של בגידה, של חוסר אכפתיות מצד אחים לעם, אפילו של שמחה לאיד. בקיץ ההוא נולדה התערוכה שלי, "מדרש שבר", המוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות בקיבוץ גבעת חיים איחוד. יש בה הרבה צער וכאב אל מול העולם, אל מול העם, אבל בעיקר אל מול עצמנו, עצמי. שפת האמנות היא שפה מיוחדת. נטולת דם ואש ותמרות עשן, במינימליות הנקיה שבה היא מצליחה, כך אני מקווה, לגעת עמוק. הקשר עם חנוש מורג, אוצרת הגלריה, ועם "זית" - זהות יהודית תרבותית בעמק חפר - יוזמה משותפת לדתיים וחילוניים - הוליד את התערוכה הזו - באומץ לב ובפתיחות ראויה לציון. חברו אליהם גם ועד מתיישבי גוש קטיף, עם הפנים לכלל הציבור, ויחד אנחנו מקיימים מפגשי שיח גלריה בהובלת אנשי רוח חילוניים ודתיים, מימין ומשמאל ובהשתתפות אנשים מהיישובים והקיבוצים בעמק חפר, מגוש קטיף ומכל הארץ. המפגשים לא קלים ולא פשוטים. אבל הדברים נאמרים, נחווים ונכאבים יחד, מתוך אמירה אמיתית של המשתתפים, ומעל הכל חזקה התחושה שכולם כוספים לדרך אחד אל השני, להבנה, למשהו שירגיע ויקל על המועקה ואולי יעלה את החיבור האפשרי מתוך השבר. ואני, את נחמתי הזעירה והזהירה אני מוצאת בעיקר בעובדה המופלאה מאד בעיניי, שהתערוכה מתקיימת בגלריה של קבוץ גבעת חיים איחוד, לא במגרש ביתי זה או אחר, והאנשים הטובים שמתקבצים שם, ורוצים כל כך לדבר ואולי גם להיות ביחד.